כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט שנ״ז

מהדורה: שולחן ערוך, חושן משפט; לבוב (למברג), 1898

מקור שולחן ערוך, חושן משפט שנ״ז
1 המכיר כליו וספריו ויצא לו שם גניבה בעיר. ובו ג סעיפים: בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ויצא לו שם גניבה בעיר והכיר כליו וספריו ביד אחרים או שהיה עשוי למכור והיו כליו אלו שהכיר מכלים העשויין להשאיל ולהשכיר אם באו עדים שזה כליו של זה ישבע זה שהם בידו בנקיטת חפץ בכמה לקח ויטול מב"ה ויחזיר לו כליו וי"א דכיון שהוא טוען גנובים אתרע ליה חזקה דעשויין להשאיל ולהשכיר שהרי הוא אינו טוען כן ולכן חיישינן שמא מכרן טור בשם הרא"ש היה בעל הבית עשוי למכור את כליו ולא היו מהדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אע"פ שיצא לו שם גניבה בעיר והוכרו כליו אינו מחזירן מיד לקוחות שמא הוא מכרן לאחרים אבל אם באו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד וזעק בלילה נגנבו כלי וספרי ובאו בני אדם ומצאו מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יוצאים וצרורות של כלים על כתפיהם והכל אומרים הללו כליו וספריו של פלוני ה"ז נאמן וישבע זה שהכלים בידו בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול מבעל הגניב' ויחזיר לו כליו:
2 דין מי שנכנס לבית חבירו והוציא כלים תחת בגדיו נתבאר בסימן צ':
3 ראובן שנגנבו כליו או נאבדו או נטלוהו לסטים ובאו ליד עכו"ם וקנאם ישראל אחר בפחות משוויו ובאו הבעלים ותבעום מיד זה שקנאם יתבאר בסי' שס"ח:
פירוש כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט שנ״ז
1 סעי' א' והכיר כליו וספריו אחד קנה ספר מאחד שאינו שפוי בדעתו כל כך. גם שאינו בגדר שוטה שבדברי חז"ל מכל מקום הוא בגודל נטי' לכסילות והוכר הספר לאחד שאומר שהוא שלו והודה המוכר ואמר שבשכחה לקחו ומכרו. והלוקח אומר שאינו מאמין לשניהם צל"ע בזה אם יכולים להוציא מהלוקח שאין זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כיון ודלא הו"ל למידע. ומה שביד אדם בחזקת שהוא שלו. וכל שכן במה שאין המוכר חשוד עליו והי' מוחזק לנאמן בכזה. ואולי מכל מקום הו"ל לאסוקי אדעתי' מצד בחי' דיעה חסרת מה קנית. ויש לחושדו גם במה שלא הוחזק בו. גם מצד אין אדם משים את עצמו רשע י"ל שאין המוכר כעד. ואין זה כאומר שרוצה לעשות תשובה. שכתבתי במק"א בזה. כי כאן אומר רק טעות על עצמו. וטעיתי אין נאמנים כי אם על פי מיגו ואולי מכל מקום כיון שהוא חסרון חכמה הטעות מצוי בו. ואינה טענה גריעה. אך משמעות סתמיות הפוסקים ז"ל הוא שכל שאינו שוטה אין לתלות בו צד טעות ושכחה מדקיימא לן שטעיתי טענה גרועה היא בכל אדם ואין מפורש לחלק בין אנשים ולומר שאיש שוגה ומוחזק בטועה יהי' נאמן לטעון טעיתי גם בלא מיגו ומשמע שגם איש שוגה טענת טעיתי היא גריעה וממילא בזה שאין להאמינו על שטעה. וממילא שייך בזה אין אדם משים עצמו רשע. ומ"מ באומדנא ברורה יחזיר: